<h1>ריטב"א — נדה</h1>
<h2>דף מא:</h2>
זכר ודאי נקבה ודאית. מכאן יש סיוע לדברי ר"י ור"ש(י) ז"ל וכל רבותינו בעלי התוספות ז"ל שאומרים דאפי' למ"ד דאנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא אינו מין גמור לעצמו שאינו לא זכר ולא נקבה, אלא גם הוא זכר או נקבה אלא שדינו מסופק אלינו, ומשום דטומטום אינו בעצמו אלא זכר לחוד או נקבה לחוד אלא שכל זמן שלא נקרע לא נתבררה צורתו, ואילו אנדרוגינוס נתבררה צורתו אלינו לעין אלא שלא נתברר לנו דינו, קרינן בתלמודא לטומטום ספיקא ולאנדרוגינוס בריה, אלא ודאי אין דינו אלא כזכר או כנקבה, וכן הדין בכוי למ"ד בריה הוא בודאי הוא חיה או בהמה ולא מין שלישי אלא שלא נתברר דינו אלינו, ותדע דבפרק הערל [יבמות פ"ג ע"א] סבירא ליה לרב כר' יוסי באנדרוגינוס דאמר בריה בפני עצמה ואפי' הכי אמר כאן ששורפין על ספקו את התרומה, ואמאי שהרי לא נתנה התורה טומאה אלא לזכר או לנקבה וזה שמא אינו לא איש ולא אשה אלא מין בפני עצמו, וכן בכוי א"ר יוסי שאין שוחטין אותו בי"ט שמא חיה הוא וטעון כסוי ואין מכסין שמא בהמה הוא ואע"ג דאיהו קרי ליה בריה במסכת חולין [פ' ע"א], ואי מין לעצמו הוא אמאי טעון כסוי דהא גבי כסוי חיה כתיב ביה, אלא ודאי כדאמרן. אבל רבינו הרמב"ן ז"ל סובר, וכן שמעתי על רבינו מאיר הלוי ז"ל שהשיב על רבינו שמשון ז"ל, דלמ"ד אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא, הוא מין בפני עצמו ולהכי קרי ליה בריה, ותדע דאמר בבכורות [מ"ב ע"ב] דר' שמעון בן אלעזר סבר דטומטום לא קדיש בבכורה ורבנן סברי דקדיש, ואתינן לומר דרבנן סברי דספיקא הוי וקדיש מספיקא ור' שמעון בן אלעזר סבר בריה היא ולהכי לא קדיש ואמרינן דכו"ע טומטום בבריה לא מספק בזכר או נקבה הוא דמספקא, אלמא כל היכא דאמר בריה אינו משום ספק זכר או נקבה אלא משום דהוי מין בפני עצמו, ובפרק בתרא דיומא [ע"ד ע"א] אמר כל חלב לרבות את הכוי ואמרינן מאי קסבר אי סבר ספקא הוי אצטריך קרא למעוטי ספקא אלא קסבר בריה בפני עצמה, ובחגיגה פ"ק [ד' ע"א] זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס והוינן בה בשלמא אנדרוגינוס אצטריך סד"א הואיל ואית ביה צד זכרות ליחייב קמ"ל דבריה הוא, אלא טומטום אצטריך קרא למעוטי ספקא, וכל הני אתיין כר' יוסי דלא אשכחן בהדיא דאית ליה האי סברא אלא הוא, ותדע דרב גופיה דפסק בהדיא כר' יוסי בפרק הערל אמר התם דאנדרוגינוס חייבין עליו משני מקומות ומרבינן לה מואת זכר, ואי ספק נקבה הוא היכי מתרבי מואת זכר, (ואיכא) [והיכי] אפשר נמי לחייבו משום זכר ודילמא נקבה היא, והא דאמר רב הכא שורפין עליו את התרומה גבי טומטום נקבה נקטה לכו"ע ואפי' אליבא דנפשיה וכר' יוסי, אבל באנדרוגינוס נקטיה אליבא דרבנן בדוקא ולדידיה ור' יוסי נקטיה אגב טומטום באשגרת לישן. ומה שאמרו בכוי לענין כסוי, שאני התם דאע"ג דבריה הוא מכל מקום דינו ספק ושמא דינו כחיה או כבהמה או אפשר שדינו כשניהם להחמיר, וחזינן לענין חלב ודם שריבהו הכתוב כבהמה, ולפיכך בכל מה ששוין חיה ובהמה אי אפשר להוציאו מכללם לפטור שכבר ריבהו הכתוב וכדאמרינן בפרק דם שחיטה [כריתות כ"א ע"א] וטומאתו ושחיטה מנא לן ואמרינן סברא מדלכל מילי שוייה רחמנא כבהמה להחמיר טומאתו ושחיטתו כבהמה, וכיון דהכי הוא לענין כסוי נמי חשו עליו דדילמא לכל מילי דינו כבהמה ואפי' להקל, או שמא יש עליו גם דיני חיה להחמיר. והא דאמר בבכורות פרק אלו מומין [מ"א ע"א] וחכמים אומרים [אינו בכור א]לא נגזז (ולא) ונעבד ואמר התם דלרבנן תרי מעוטי כתיבי הזכרים הזכרים דאלמא לא ממעיט מלישנא דזכר בעלמא והיינו משום דהא ספק הוא דאילו הוי בריה אמאי לא ממעיט, הא לא קשיא דההוא לרבנן דלית להו דר' יוסי וסברי דאנדרוגינוס ספיקא, הא לר' יוסי לא צריכי מעוטי דהזכרים כלל, כל זה מיסודו של מורי הרא"ה ז"ל בשיטת רבינו הגדול רבו הרמב"ן ז"ל.
